אחר כך אמר איש אשר יתן מזרעו למולך. כי זה היה מין עבודה זרה המשקצת נפשו וגופו ומכלה זרעו ומחסרת אותו. וזה אכזריות גדולה הפך מהמדות הרחמניות הנזכרות. ולכן אמר בעונשו והכרתי אותו מקרב עמו. כי אחר שהוא רוצה להכרית זרעו. ראוי להכרית אותו ואת שמו. ואחר שהוא רוצה לכבד הע"ז בעבודה זו. וחושב כי עבודת הקרבנות של המקדש אינן נערכות בערכה. זהו למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. ראוי להכריתו ולקצר ימיו. בענין שיהיה ללעג וקלס בקרב עמו המכירים אותו. ורבותינו אמרו מזרעו ולא כל זרעו וזה נראה דבר זר שיהיה חייב כרת כשנתן מזרעו ולא כל זרעו. וכשנתן כל זרעו לא יהיה חייב כרת. אבל הטעם בזה כי כשנתן מזרעו ולא כל זרעו ראוי הוא לכרת. בענין שמיתתו תהיה כפרתו. אחר שכבר השאיר אחריו ברכה והניח קצת זרעו לעבודת השם ית'. אבל כשנתן כל זרעו למולך. זה אינו ראוי לכרת ולא לכפרה. ובעון כזה אין מיתה מכפרת ולא ייסורים ממרקים ולא יוה"כ מכפר. כי כבר הוא אבוד לגמרי בלא תיקון. אחר שכל זרעו נתן למולך ולא השאיר אחריו ברכה. וכן בדרך הזה נאמר בעדים זוממים כאשר זמם ולא כאשר עשה. מכאן אמרו הרגו אין נהרגין. שבהפך זה היה ראוי. אבל הטעם הוא כטעם המולך: והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים. לפי שהוא גם כן מין עבודה זרה ומין כישוף המטמא הנפש. אמר והנפש אשר תפנה אל האובות. ואמר והתקדשתם. כלומר אחר שאתם רואים שאלו הדברים הם מטמאין הנפשות. ראוי לכם שתהיו קדושים. ושמרתם את חוקותי ולא חוקות הגוים. ועשיתם אותם אחר שאני השם מקדשכם. ובדברי מצותי תלויה קדושתכם. ולכן אני חוזר ומצוה לכם והתקדשתם והייתם קדושים. בענין שתהיו קדושים ופרושים בעשיית המצות המביאות קדושה ופרישה. כי שאר הדברים שהשכל יחייבם אין בהם קדושה ופרישה. ולא מצדם נקראו ישראל קדושים וטהורים. לפי שידוע שכמו שיש הבדל בכל הדברים שהשם ברא בין אלו לאלו. כן יש הבדל בין ישראל לכנענים כמו שתאמר. כי הצומח למעלה מן הדומה. והבע"ח למעלה מן הצומח. והאדם למעלה מן הב"ח. וישראל למעלה מן הכנענים. וכן בצומח יש הבדל. כי יש עשבים שיש בהם סגולות נפלאות. וכן בדומם יש אבנים טובות ומרגליות למעלה משאר אבנים. וכן בב"ח יש מעלות. וכן במין האדם יש מעלות גבוהות גבוה מעל גבוה. וישראל הם למעלה מכל מין עו"ג. וכל זה רמוז במשנת חביב אדם שנברא בצלם שזהו כל מין האדם. ואחר כך אמר חביבין ישראל אע"פ שהם מין האדם. יש להם חבה יתירה בנתינת התורה. וכן מין ישראל יש בהם הבדל אלו על אלו בחכמה ובמצות. שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. וזהו חבה יתרה נודעת להם ליחידי סגולה וכמו שפירשתי במקומו. וכן במצות יש הבדל ביניהם לפי מעלתם וקדושתם. ואע"פ שאין אנו יודעים איזו היא קלה ואיזו היא חמורה. המצות שהשכל יחייבם הן ידועות. ולכן צוה הקב"ה לישראל במצות רבות לקדשם לטהרם במאכלות אסורות וכיוצא בהם. וכן הקדישם והפרישם מטומאת נדה וזיבה לקדש עצמם בשעת תשמיש. וכן בשאר מצות המנויות בפרשה זו. וכן הזהירם בנגעי בתים ובגדים לקדש את ישראל. ואחר כך צוה להם בשכיבת זכר ובהמה ומדברים אחרים שהם מצד עצמם טמאים ואין בהם קדושה:
וחתם הפרשה בכאן ואמר והתקדשתם והייתם קדושים. בדברים שמביאים לכם קדושה לגוף ולנפש. כי בם תלויה קדושת ישראל. אבל הדברים האחרים שהשכל יחייבם ואין בהם קדושה. איני מדבר לכם כי אלו מיתתם עמם. וז"ש איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת. כלומר באלו הדברים הנזכרים שיש בהם קדושה ראוי לכם שתהיו קדושים. וזהו והתקדשתם והייתם קדושים. כי איש איש אשר יקלל את אביו איני צריך לדבר בזה. כי זה מיתתו עמו והשכל יחייבהו. וזהו טעם כי לא היל"ל אלא איש איש אשר יקלל. אחר שהוא תחלת ענין אבל הטעם בו מה שההזכרתי. ולכן חזר לומר אביו ואמו קלל דמיו בו. כלומר אע"פ שאני אומר מות יומת. אינו צריך כי נמוקו עמו. כי אחר שקלל אביו ואמו מיתתו עמו. והוא כפתור ופרח. וכן בכולם אמר כן. ואיש אשר ינאף את אשת איש. הדין נותן והשכל יחייב שימותו הנואף והנואפת.. וכן ואיש אשר ישכב את אשת אביו אחר שערות אביו גלה דמיהם בם. כלומר מיתתם עמם והשכל יחייבם. וכן איש אשר ישכב את כלתו תבל הוא. כלומר תבלין ופלפלין מצא בשכיבת כלתו מבשאר נשים. דמיהם בם מיתתם עמם. וכן איש אשר ישכב את הזכר דמיהם בם. וכן איש אשר ישכב את אשה ואת אמה ראוי שלא תהיה זמה בתוככם. וכן השוכב עם בהמה או אשה אשר תקרב אל כל בהמה דמיהם בם והשכל יחייבהו. ואיש אשר יקח את אחותו בחשבו כי קין נשא אחותו חסד הוא. כמאמרם ז"ל. או חרפה גדולה היא. ונכרתו לעיני בני עמם. ואחר שערות אחותו גלה שהוא מן העריות. והוא דבר סתר ורצה להשתמש בשרביטו של מלך. על זה עונו ישא זולת הכרת. וכן איש אשר ישכב את אשה דוה והיא גלתה את מקור דמיה להתחבר יחד. ונכרתו שניהם מדה כנגד מדה. כי לזה לא אמר דמיהם בם. וערות אחות אמך ואחות אביך שהוא גם כן מן העריות. עונם ישאו מן הטעם שכתבתי. ולכן לא כתב דמיהם בם. וכן איש אשר ישכב את דודתו כמו שלקח עמרם דודתו בחשבו שיהיה לו בנים חכמים או נביאים. חטאם ישאו בהשתמשם בעריות שהם שרביטו של מלך. ולכן ערירים ימותו בלא בנים מדה כנגד מדה. הם עשו זה בשביל בנים. ערירים ימותו. וכן איש אשר יקח את אשת אחיו. בחשבו שהותרה אשת אח ליבם. זה שקר כי נדה ומרוחקת היא. אבל באשת היבם הוא לקרב המת ולקרוא לו שם בישראל. ואחר שערות אחיו גילה ערירים יהיו. אבל לא ימותו לפי שקצת טעם נתן לדבריו:
או יהיה פירושו ערירים ימותו ערירים יהיו. כמו דמיהם בם. לפי שכל אלו מיתתם עמם והשכל יחייבם. ולכן ושמרתם את כל חוקותי אע"פ שיהיו לכם בלי טעם. באופן שלא תקיא אתכם הארץ לפי שאינה סובלת אלו הטומאות ולכן לא תלכו בחוקות הגוי שבסבתם נתגרשו מהארץ. ואומר לכם אתם תרשו את אדמתם ואין ראוי שתעשו כמעשיהם כי אני ה' הבדלתי אתכם מן העמים. כמו שכתבתי למעלה במצות מיוחדות וקדושות. ולא תלכו בחוקי הגוים. ובשמירה מהם כי השכל יחייבם לפי טומאותם. ובמה אתם מובדלים והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה. וזה עומק דבריהם ז"ל שאמרו אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלים הם. אלא בין טהורה לטמאה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו. לרמוז שאין קדושת ישראל בזה. שהרי מובדלים הם והשכל יחייב שבשר השור טובה מבשר הגמל והחמור. אבל קדושת ישראל היא בדברים המותרים. כי אלו אומרים שנשחט הרוב ואלו אומרים שנשחט חציו. והמחמיר תבא עליו ברכה וקדושה וטהרה. ולכן לא תשקצו את נפשותיכם הקדושות. בכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. לשאר אומות שהם טמאים ואכילתם טמאה. והייתם לי קדושים בדברים המקודשים לי. ואחר שהבדלתי אתכם מן העמים להיות לי. ראוי לכם להיות כמוני:
